בדיוק באותו אופן, גם אינטראקציה בין-אישית היא מורכבת יותר ועמוקה יותר מכפי שחוקים שמנוסחים במילים יכולים לתאר. זו אחת הסיבות שהמון גברים, חלקם עם קשיים חברתיים באופן כללי, שמתארים שנשים דוחות אותם או חושבות שהם קריפיים – לא מצליחים לשנות את ההתנהגות שלהם על בסיס סט הוראות וחוקים, גם כשהחוקים האלה מנוסחים על ידי נשים. הם רואים איך גברים אחרים יכולים להתנהג באופן שאינו הולם אף אחד מהחוקים האלה, ועדיין ליצור תקשורת ממש טובה עם מישהי.

מאותה הסיבה, כשאני משחק עם אחיין שלי בן השלוש וחצי תוך כדי שאני רודף אחריו בבית ואומר לו “אני אתפוס אותך” ו”איפה דניאל? מישהו ראה אותו?” כשברור שהוא מתחבא שני מטר ממני – אחיין שלי מבין את כללי המשחק מבלי שהם אי פעם נאמרו לו באופן מפורש. גם לו היו כללים כאלה הכישורים השפתיים שלו לא מספיק מפותחים כדי להבין אותם ללא הקשר, כי אין לו מספיק ניסיון חיים ומספיק הבנה של השפה כדי לקשר בין המילים לבין התופעה. 

ברור שיש כאן משחק שקשה לתאר אותו במילים, אבל לצורך העניין אנסה לעשות זאת בצורה מגושמת משהו – אני כביכול מאיים עליו, ומשחק דמות מפחידה וגדולה, אבל אחיין שלי מרגיש מספיק בטוח כדי להכיל את העובדה שאני יכול, תיאורטית, לתפוס אותו ולעשות לו משהו, כשלא ברור, אגב, מה בדיוק אני אעשה, אבל בד”כ זה להעיף אותו באוויר או לדגדג אותו. הסיבה שאלו שני הדברים שאנחנו עושים לילדים קטנים, היא משום שהם מפתיעים אותם. הם לא יודעים בדיוק מה הולך לקרות. לכן אנחנו לא יכולים לדגדג את עצמנו – אנחנו צריכים את האפקט של ההפתעה וחוסר הוודאות בכדי שדגדוג יחלץ מאתנו צחוק. אז במשחק הזה אנחנו מהלכים על קו מאד דק שבין סכנה אמיתית מפני אדם גדול וחזק ממנו, לבין ביטחון וודאות כתוצאה מאינטראקציה עם דמות שאחיין שלי מכיר ואוהב. אם לא הייתי מאמץ הבעות פנים מעין כועסות ומפחידות (פוער את העיניים שלי למשל בדרמתיות) לא היה נוצר האפקט של הפחד, ואחיין שלי היה הרבה פחות נהנה, כי הוא היה בשליטה מלאה על מה שקורה, לתחושתו, והוא לא היה מגלה שום דבר חדש. אם, לעומת, חוסר הוודאות שהוא היה חווה היה יותר מדי גדול – הוא היה קופא או בוכה, ולא מסוגל לשחק.

לא רק בני אדם משחקים, אלא כל היונקים, ובדיוק את סוג המשחק הזה – של רדיפה, הכנעה, תפיסה ושחרור. כשאני תופס את אחיין שלי אחת לכמה זמן, אני כמובן משחרר אותו. גם פה יש מורכבות ואיזון עדין, כי אם הייתי תופס אותו כל הזמן – הוא היה מתייאש מלברוח ממני, ואם לא הייתי תופס אותו אף פעם, הוא היה מבין שאין לאן לברוח ומפסיק לשחק, ואם אף פעם לא הייתי תופס אותו, אותו דבר היה קורה בדיוק. גם אצל חולדות, כאשר חולדה קטנה משחקת עם חולדה גדולה, החולדה הגדולה נותנת לקטנה “לנצח” (כלומר, להכניע אותה), 30% מהפעמים, אחרת החולדה הקטנה מפסיקה ליזום משחק.

כך למשל, אנשים שמדורגים גבוה בנעימות (agreeableness) הרבה יותר מתאימים להיות מטפלים, במיוחד מטפלים בילדים קטנים. כי ילד קטן, במיוחד תינוק בחודשיו הראשונים, הוא תמיד צודק. אי אפשר לנהל איתו משא ומתן. אם הוא בוכה, נותנים לו את מה שהוא צריך. אז אדם שיבצע את התפקיד הזה היטב הוא אדם שרגיש מאד לזולת, ושכאב של האחר מפעיל אותו מאד מהר ובאופן מאד חזק, כך שסף הגירוי שהזולת צריך להרגיש על מנת להפעיל את המטפל הוא מאד נמוך. אנשים שגבוהים בנעימות יזהו כאשר אדם במצוקה ויגיבו למצוקה שלו לפני שאדם שנמוך בתכונה הזו יזהה ויגיב. החיסרון בלהיות גבוהה בתכונה הזו הוא שאתה שם את הצרכים של אחרים לפני הצרכים שלך, ואתה בסבירות גבוהה יותר להיות מנוצל על ידי אחרים, ולהירמס על ידם. אתה גם תתקשה לנהל משא ומתן ולבקש את השכר שאתה חושב שמגיע לך.

אנשים בצד השני של הסקאלה של נעימות יהיו נכונים יותר להתעמת. זה אומר שיהיה להם קל יותר להציב גבולות, הם יהיו טובים יותר במשא ומתן ובמכירות, הם תחרותיים יותר, ויתאימו יותר למשרות ניהוליות בכירות. החיסרון הוא שהם גם בסיכון גבוה יותר להיכנס לכלא, משום שהם נוטים לא להתיישר לפי נורמות, אלא לפעול בהתאם לרצון האישי שלהם, ובאופן כללי אנשים פחות יאהבו אותם.